על הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו

בין התיאוריות הפוסט-מודרניסטיות, נמנית הגישה הנרטיבית. הגישה מזמינה אותנו לזהות נרטיב החוזר על עצמו בחיינו. אנחנו יכולים להתבונן בחייו של אדם ולהבחין בסיפור, המאפיין אותם. אנחנו "מספרים" לעצמנו "סיפור", מאמינים שזו המציאות, וחיים אותה.

למה הכוונה?

אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו בני אדם בעלי איכויות כאלה ולא אחרות, בעלי יכולות מסוימות, שאנחנו טובים ב… ולא מוצלחים ב…, שאוהבים אותנו, שמתנכלים לנו, שהחיים קשים, שסכנה אורבת מעבר לפינה, שאסור להכשל… ועוד אינסוף סיפורים, כמספר האנשים.

סיפורי החיים מתחילים להשזר בילדות וקשורים במסרים שקיבלנו מהורינו, או מדמויות אחרות משמעותיות, שטיפלו בנו כילדים.

דוגמא למסרים, שילדים מקבלים בבית הוריהם, נמחיש דרך הסיפור הבא:

לפני מספר חודשים השתתפנו בחגיגת חתונה של קרובי משפחה. בשולחן שמימין לנו ישבה משפחה וביניהם ילד בן ארבע. כשהתחילה התזמורת לנגן, עלה הילד על השולחן והתחיל לרקוד. אמו קמה יחד איתו, עמדה לצידו והתחילה להתנועע גם היא בקצב המנגינה, תוך מחיאות כפיים וקריאות עידוד לבנה, המקפץ על השולחן.
התלהבותה ושמחתה עודדו את הילד להוסיף ולרקוד, להמציא עוד ועוד תנועות, פרצופים וקולות, שסחפו את שאר בני המשפחה, שנשארו ישובים במקומותיהם, להצטרף אל הקצב במחיאות כפיים ותיפופי רגליים.
הילד הרגיש כמו "כוכב".
לא קשה לדמיין לאיזה סיפור חיים יגדל ויתפתח אותו ילד-רקדן.

רק במרחק שולחן ישב עוד ילד קטן עם בני משפחתו שלו, שפניהם היו חתומות ואולי קצת אטומות. שם לא מחאו כפיים, לא התנועעו, לא רקדו. הילד, שלא זו בלבד שלא רקד, ישב שקט ומופנם, כאילו מסוכן להתנועע, הוא ישב ובהה, כבר למד את השפה – לא תנועה, אלא שתיקה.

כאמור, היינו בחתונה ורבים היו בני המשפחה. בסקרנות גדולה ניגשה אלינו ילדה קטנה, ניגשה ורק עמדה והתבוננה, מיד "נזעקה" אמה: אסור, אמרה ובתנועה חדה משכה את בתה. שאלתי אותה ממה נבהלה ותשובתה היתה: זה לא יפה לעמוד ולהסתכל לאנשים בעיניים. כשהוספתי ואיתגרתי ושאלתי: למה? ענתה שכבר העירו לה אנשים שהבת שלה עומדת ונועצת מבטים ושהיא צריכה לחנך את בתה להפסיק לנהוג כך.

חתונה אחת, שלושה ילדים, שלוש משפחות, שלוש שפות, שלושה סיפורים שונים, ויגדלו שם שלושה טיפוסים שונים. הילד הראשון, סביר להניח, יגדל עם הרבה בטחון, יאמין שטוב עבורו ועבור סביבתו אם יבטא את עצמו. השני, שגדל ב"סיפור של איפוק", יהפוך לאדם סגור ומופנם, והשלישית, שלמדה מאמה שסקרנות אסורה, תהפוך, מן הסתם, לאישה זהירה, קשובה לסביבה ופחות לעצמה.

נוכל להוסיף ולתאר עוד ועוד טיפוסים, שצמחו וגדלו והפכו להיות השתקפות של המשפחה והסביבה ודיברו את השפה ששמעו, בדיוק באותו מבטא, תרתי משמע.
כך למשל אדם, שכילד גדל בסביבה מסרסת, ימשיך ויחיה את הסיפור שהוא אינו מוצלח, גם כשגדל ובגר, או, למשל, אישה, שכבר כילדה היתה מוכרחה להיות כמו "אם" לאחיה הקטנים ונמנעה ממנה הזכות להיות ילדה קטנה, כנראה תהפוך להיות טיפוס דורש ומקפיד, ולא תאפשר – גם לא לעצמה – הרבה חופש והנאה.

הגישה הנרטיבית בפסיכולוגיה עוסקת בסיפורי החיים שגדלנו לתוכם ואנחנו חיים אותם. אנשים מגיעים לטיפול ובטוחים שאינם יכולים, שאינם מוצלחים, שאין שום סיכוי, או לחילופין, שהאחרים שם ממול מתנכלים, רעים ולכן תמיד למלחמה הם נדרשים….

שיטת הטיפול בגישה הנרטיבית הינה לעזור למטופל להיות ער לכך שהוא מספר לעצמו – על עצמו והעולם. ואם בסיפור עסקינן, הרי נוכל להחליפו בסיפור אחר, נעים יותר, מאפשר יותר.  "נסייר" איתו בתקופות או מצבים, שבהם אולי חווה עצמו קצת אחרת, שבהם הסיפור היה מעט שונה – אולי חווה הצלחה קטנה, אולי אחרים חשבו עליו שיכול או מסוגל, אולי היה שם אדם שהושיט לו יד והיה יותר קל.
נעזור לו לראות סיפור חיים נוסף, חדש, להתחיל להתנסות לחיות בתוכו, ובהדרגה תתאפשר פריצה ואיכות חיים חדשה.
כשיוכל לראות ולהווכח שנרטיב הכתיב את חייו, יוכל לשנות את הסיפור ואת חייו.

חז"ל, במשפטם: "העולם אינו כפי שהוא, אלא הינו כפי שאנחנו" מחזקים את הרעיון שהנרטיב, אותו אנו חיים יוצר את החיים.

למה התכוונו?

העולם הינו בעיני המתבונן. כשאני עצובה, העולם נראה מקום עצוב לחיות בו. כשאני שמחה, העולם נראה מזמין, מאפשר. כשאני מאוהב, העולם נראה כל-כך נפלא, מחייך. במצב ההפוך, כשבת הזוג שלי נטשה אותי, העולם נראה מאיים, מתסכל, עצוב, קודר. אני מאמין שלא רוצים אותי, והעולם חרב. אני מאמין שאני נחשק, אהוב, והעולם מחייך.

איינשטיין, שפיתח את תורת היחסות, אמר על הזמן – שאין דומה דקה של אוהב הנמצא עם אהובתו, לדקה של אדם שיושב על תנור לוהט.
הזמן, המרחב וה"אחרים" – נבנים כולם מסיפורים שלנו עליהם.

בואו נעצור להתבונן ביחסים עם "אחרים".
האחרים, מגיבים להשלכתנו עליהם (עיינו באגרת ינואר ) והתנהגותם כלפינו הנה נעימה לנו, או מתסכלת עבורנו, על-פי מה שאנחנו מספרים לעצמנו עלינו ועליהם. למשל: אם אני חסרת בטחון ורואה את האחר כיותר ממני, הוא אכן ישדר התנשאות בחברתנו, אולי יקטין אותי. הסיפור שסיפרתי לעצמי עליו יאשש את עצמו. אם אני מאמינה שאיניני מוצלחת, אקבל לכך הוכחות חוזרות ונישנות של סיפורי כשלונות. אם גדלתי במשפחה ששידרה שמיניות אסורה וחזרה והזהירה מפני הגברים המאיימים, אראה כמעט בכל גבר את האיום ולא אצליח לבנות מערכת יחסים.

ועכשיו… כשאנחנו יודעים ש"הכל סיפורים", נוכל להיות ערים. ממתי אנחנו מכירים אותם, איך למדנו להאמין להם, איך אנחנו מתחזקים אותם, והחשוב מכל – איך בהדרגה אותם לסדוק, כדי שתיכנס אינפורמציה נוספת, אחרת, יעילה, מאפשרת.
איזה עולם ייגלה אלינו… אז…..?

הנכם מוזמנים, התבוננו בסיפורים שאתם מספרים לעצמכם – עליכם ועל החיים.
היו מודעים – האם אתם ממשיכים סיפורי חיים, עוד מאז שהייתם ילדים קטנים. אם לא – אם שיניתם והצלחתם ופרצתם – תנו את הדעת – מה איפשר? מה התחלתם לספר לעצמכם? מה שמעתם שאנשים אומרים עליכם? איך התחלתם להאמין שאפשר גם אחרת?

ואם עדיין אתם מאמינים לסיפורים, זה בדיוק הזמן, להתחיל ולבדוק את מחשבותיכם על עצמכם, את מערך האמונות.
איך אתם נוהגים כשאתם מאמינים?
וכשלא מאמינים… איך אז מרגישים, מגיבים?
היו ערים למחשבות, עצרו את אלה החוזרות ונשנות.
ובמקומם – הכניסו מחשבות חדשות, האמינו לכך שאתם יכולים, שאנשים מחייכים…

אמונות חדשות וסיפורי חיים יותר יעילים!

בהצלחה!
חני וציון