איך להפוך ממרצה למרוצה. אני בסדר וגם אתה בסדר. איך לרכוש כלים חדשים לשיפור איכות החיים.

אימרה מרוקאית אומרת: "אם רואה אתה בני-זוג והרמוניה שוררת ביניהם, דע כי אחד מהם מוותר".
למה התכוונו חכמי מרוקו במשפט הזה?
האם התכוונו לוויתור על עצמנו למען האחר?
נראה לנו שלא לזה כיוונה חשיבתם, אלא – לנתינה, להתמסרות מתוך פתיחות הלב.

נרצה הפעם באגרת זו לעשות הבחנה בין נתינה לריצוי, בין התמסרות לכניעה.

נתבונן, למשל, על נתינה לבן שלנו, ניקח לדוגמה בן נשוי, שעובד לפרנסתו, אך בדרך-כלל אינו מצליח "לגמור את החודש". אנחנו  נרתמים לעזור לו. בחודשים הראשונים אנחנו בטוחים שהנה עוד מעט זה יסתדר, כיוון שהרי כבר מצא עבודה וכבר מפרנס את עצמו. בחודשים הבאים אנחנו מתחילים כבר להרגיש את הנטל של ההוצאה החודשית המתמשכת. כל חודש בהמשך כבר גורם לנו לרטון ולכעוס על הבן שלנו, שלא יודע להסתדר, שמרשה לעצמו לצאת לחופשה, במצב הזה, שקונה לבן שלו אופניים במחיר יקר כל-כך. כועסים… אבל ממשיכים לתת. הוא הרי זקוק, הוא מבקש. איך נוכל להשיב את פניו ריקם.

אנחנו ממשיכים ומזרימים כסף לחשבון הבנק שלו, אך בתוכנו רוטנים. גם אם אינו מבקש, אנחנו מרגישים חייבים לתת, לא נוכל לחכות שיסגרו לו את המים כיוון שלא שילם את החשבון, לא נוכל לראות שהנכד שלנו לא יוכל לצאת לטיול השנתי כיוון שאביו אינו יכול לשלם…. מזרימים כסף ושומעים את עצמנו אומרים לעצמנו: הוא לא יודע גבול, הוא מרשה לעצמו לבזבז ונשאר חסר פרוטה ביומיום, הוא לא חושב עלינו, איך לא מפריע לו כך "להקפיץ" אותנו כל פעם, איך לא מפריע לו שרק הוא מקבל ולא נשאר לנו לתת לאחיו….

כשהיה צעיר יותר, עוד בביתנו, גם אז היה הוא הילד שדרש הכי הרבה זמן מאיתנו, הכי הרבה משאבים, איתו היה הכי קשה להתמודד. הוא לא רצה ללמוד, נאלצנו להעדר מהעבודה כיוון שנקראנו לביה"ס לעיתים כל-כך קרובות. שנים של מאבק, של כעסים, של פחדים. הוא סוף-סוף גדל, התחתן, ואף נעשה אב בעצמו, חשבנו שסיימנו את תפקידנו, שנוכל עכשיו "לקטוף את פירות עמלנו", אך …. לא!
איך הוא עדיין מעז לבקש. בנערותו כעסנו כל-כך: הוא מתייחס אלי כאילו אני כספומט, הוא לא מבין שאם אצטרך להעדר מהעבודה שוב ושוב בגללו, לא יהיה לי כסף כדי לשלם את כל מה שצריך, מתי תסתיים המשימה, מתי יגדל….

ואם נלך עוד אחורה "במנהרת הזמן", נוכל לראות איך כבר בשנים הראשונות לחייו הצליח להוציא אותנו משלוותנו – כשחטף לאחותו את מחברותיה, כשלא נתן לאחיו הקטן לשחק בכדור, כש"השתלט" על הטלויזיה וכל המשפחה היתה צריכה לצפות בתוכנית שהוא בחר….
ואנחנו?
האמת שהיינו מותשים. פעלנו מתוך רצון שיהיה שקט. ניתן לא את מה שרוצה ובלבד שתסתיים הדרמה. אלא שהדרמה לא הסתיימה, אלא הלכה והתעצמה. "כיבוי השריפות" לא רק שלא הועיל, אלא העצים את "האש".

לא היינו מודעים. לא ידענו לעשות אחרת. הגבנו מתוך המצוקה שלנו, מתוך הקושי לעמוד מול האתגרים החוזרים ונשנים, שהבן שלנו העמיד אותנו מולם. לא חווינו מולו את עצמנו כבוגרים, הרגשנו כפי שהרגשנו אז, כשהיינו אנחנו ילדים – ממהרים לפעול כפי שההורים רוצים, ו…רוטנים.
אנחנו מרצים ו…הם לא מרוצים.

קשה לנו לראות  -שלא הילד שלנו הוא זה ש"חולב" אותנו, אלא  -אנחנו הם אלה שמאפשרים לו "לחלוב".
אנחנו ממהרים לספק את רצונו, תוך כדי שאנחנו כועסים עליו ששוב מבקש, שאינו יודע גבול, שתמיד מסתבך…
והוא – שאמנם מקבל את שביקש, כלל לא מרגיש שקיבל.

איך יתכן?

כיוון שבאמת מה שרצה – היה – לקבל אהבה.
הוא קיבל מתנה, אך לא הרגיש את – האהבה.
לכן נשאר מתוסכל, לכן מתלונן, לכן שוב ושוב מבקש –  כיוון שקיבל, אלא לא את מה שרצה – קיבל מתנה, אך לא אהבה.

ואנו מנגד כל-כך כואבים – גם עוזרים, גם מגייסים עצמנו ונותנים, ו… לא רק שאין תודה, אלא מיד מופיעה הדרישה הבאה. גם ויתרנו על עצמנו, על רצוננו, נתנו כדי שיהיה לו טוב…. ואיזו אכזבה.

חלק מאיתנו גם מכיר את אותה הרגשה מול בן-הזוג שלנו. הוא כועס, לא מרוצה, אנחנו מנסים לדובב, להצחיק, ללטף…. והוא מסתגר/ או זועף ומתלונן. אנחנו מוכנים לוותר על הכל ובלבד ש"פרצוף תשעה באב" שלו ירד מעל פניו והבית שוב ישמח. ואכן הוא מתרצה…. אלא ש…. רק עד הפעם הבאה, שלא מאחרת להגיע, ו… שוב אותן תלונות, אותן ציפיות, הגוררות מצידנו את אותן תגובות, שאינן יעילות.

נסיים בסיפור הנסיכה והצפרדע, שכולנו מכירים, וחלקכם, הקוראים, גם את הגרסה המלאה, כבר יודעים.
וכך סיפרו האחים גרים (קצת בחרוזים):
מעשה בנסיכה, שבטיול בביצה מצאה צפרדע, ולא רק שלא נגעלה, אלא כל-כך אהבה.
את הצפרדע לקחה לביתה והחביאה מתחת למיטה.
ואם אינינו יודעים – אסור לנסיכה להחזיק צפרדע בביתה. כך פקדו המלך והמלכה.
והיא – הסתירה את אהבתה מתחת למיטה.
ערב ערב היתה מגניבה משולחן הארוחה מנה טעימה לצפרדע שמתחת למיטה.
והצפרדע ראה כי טוב, ובכל ערב ביקש עוד ועוד.
הנסיכה כבר הוטרדה – כמויות קטנות של אוכל היתה יכולה להגניב, אך כיצד תסתיר את כל מה שהצפרדע דורש.

אך אהבתה גברה על פחדיה והיא הצליחה להביא עוד מטעמים משולחן המלכות.
תאבונו של הצפרדע רק הלך וגבר ועוד ועוד הוא דרש.
כשהנסיכה אמרה לו שלא תוכל עוד להביא, איים הוא עליה, שאם לא תציית, יצא ממחבואו ותתגלה חרפתה – צפרדע מתחת למיטה.
והיא, שנבהלה, נענתה וריצתה. עוד מזון הסתירה מתחת לשמלתה והביאה לאהובה.
אך תאבונו רק גבר והוא דרש ואיים בכל ערב מחדש.

ואז – ערב אחד – כששמעה שוב את תלונותיו ודרישותיו, אחזה בו הנסיכה, ובכעסה אל הקיר שבחדרה, בו בעטה.

ואת סופו של הסיפור כולנו מכירים – במקום צפרדע – נסיך הופיע!

ללמדנו – שאהבה הינה הכרחית (הנסיכה אוהבת את הצפרדע ומביאה אותו אל ביתה), אך אהבה אינה ויתור וכניעה, ואסרטיביות נדרשת לצידה.
אהבה לאחר אינה מבטלת את אהבתנו לעצמנו, אלא מתווספת, מעשירה ומעצימה!

אז בואו ונתבונן בעצמנו ונהיה ערים לרצונותינו.
נהיה ערים גם לרצונותיהם של האחרים ונלמד להעניק …ולתת  … ולהרחיב את הלב.
לעולם לא נצמצם את עצמנו, כיוון שכבר גילינו שכשאנחנו מרצים – לא אנחנו ולא הם מרוצים.

נהיה בנוכחות מלאה, קשובים לעצמנו וגם לאחרים. נקשיב ללב שלנו ונלמד להרחיב אותו מול יקירנו.
נצפה ונתבונן.

היו ערים, שימו-לב – מה אז קורה?
האם צפרדעים הופכים לצידכם לנסיכים?
האם מתחזקת ממלכתכם? האם מתעצמת מלכותכם?

זיכרו, אתם המלכים!

חני וציון