לקראת חג הפסח, החלטנו להקדיש אגרת זו לרעיון השחרור, החופש.
ודאי תשאלו שחרור ממה? הרי עבדים היינו לפרעה במצרים, ומאז גורשנו… ושבנו, ושוב גורשנו ו…שוב הקמנו… ולא עוד – לא עוד נאפשר שמדינתנו תילקח מאיתנו!
אך לא בעבדות של הגוף הפיזי נעסוק כאן, אלא בעבדות של הגוף הרגשי, ובשחרור עצמנו נעסוק כאן – שחרור עצמנו מבית הכלא של עצמנו, שהאמנו כי אנו כלואים בתוכו.

רבים מאיתנו מכירים את התחושה שבה אנו אומרים לעצמנו: "זה שוב קורה לי", "שוב אני מרשה לו לפגוע בי", "שוב עשיתי מעצמי צחוק"….. אנחנו מחליטים שבפעם הבאה נגיב אחרת ולא מצליחים, כאילו כלואים בדפוס, שחוזר על עצמו וחוזר חלילה, כאילו משהו חזק מאיתנו מפעיל אותנו וכל ההחלטות שקיבלנו על עצמנו שוות "כקליפת השום".

"בית-הכלא" הרגשי נחווה גם כשאנחנו פחות פאסיביים ודווקא יותר פעילים, למשל: כשאנחנו ממשיכים וחוזרים וממשיכים להגיב באותו אופן ועושים "עוד מאותו דבר" שעשינו בעבר ונוכחנו לדעת שאינו נותן את התוצאה הרצויה, ואנחנו חוזרים ומגיבים כך שוב ושוב. דוגמה לכך היא אם שנוזפת בבנה בכל פעם שמפיל את כוס החלב, שהניחה לפניו על השולחן, והוא ממשיך ומפיל, והיא ממשיכה ונוזפת, לעתים – מכה.
דוגמה אחרת: אישה שחוזרת ומתלוננת באזני בעלה שאינו מתייחס אליה והוא יושב מול הטלויזיה, מהנהן ואומר איזה משפט כדי לרצות אותה, ולמחרת היא מצלצלת אליו לעבודה וחוזרת ומתלוננת והוא פוטר עצמו בכמה מילים ומנתק בתואנה שעליו לחזור לעבודתו.

באגרות הקודמות עסקנו ב"השלכה" שלנו על האחר ועל תגובתו, התואמת את השלכתנו (הזדהות השלכתית), עסקנו בתגובות המתגוננות, שנובעות מתחושת האיום שאנו חווים, וגם עסקנו ב"סיפורים", שאנחנו מאמינים להם וחיים אותם.

באגרת הנוכחית ננסה להצביע על חשיבה והתנהגות רפיטטיביים, שחוזרים על עצמם, למרות שאנו ערים לחוסר היעילות שלהם, וכאילו "כלואים" בתוכם. נבחן כיצד ניתן להשתחרר מאותו "בית-כלא".

אנחנו רגילים להתייחס אל עצמנו ואל האחרים דרך נקודות החולשה, דרך הקשיים. אנחנו כועסים על עצמנו ועל העולם כשמשהו לא הולך, בזים לעצמנו כשאינינו מצליחים, לועגים לאחרים ש"מעדו"….., שמים את הזרקור על "מה שלא" ולא על "מה שכן", על ה"אין" ולא על ה"יש", על ה"שלילי" ולא על ה"חיובי".
החשיכה, ולא האור, היא זו שנמצאת שם.

מכירים את האנשים, ששואלים אותם לשלומם, ותשובתם:"ח-רגיל"?
מכירים את האנשים, שנלחמים מול כל עוול שנעשה להם, שלא "ידפקו" אותם, שלא ינצלו אותם, שלא יחשבו שהם "פריירים"?
מכירים את האנשים ש"חייבים להגיד את האמת", גם אם נושא "האמת" הוא הקילוגרמים שהעלתה במשקל החברה הטובה?

ועוד רבות הדוגמאות לדפוסי מחשבה והתנהגות שאנחנו "כלואים" בתוכם ואף מאששים אותם שוב ושוב, כדי להוכיח לעצמנו את אמיתותם.

דוגמה ברמה חברתית הינה מהתקופה שבה לחמו הכושים בארה"ב על השחרור מעבדות: כשהתחילו המורדים לגייס את אחיהם לרעיון השחרור, רבים מהם, לא רק שלא רצו לשתף פעולה, אלא גם ניסו למנוע את המאבק בטיעון שהרי ברור לכולם שאינם יכולים להיות בני חורין, כיוון שהם כושים.  נדרשו שנים כדי שהכושים יאמינו שצבע עורם אינו זה שקובע את גורלם…. וה"נס" הגדול התרחש ממש לאחרונה מול עינינו – נשיא שחור במדינה, שרק לפני זמן לא רב שיעבדה את השחורים.

התחלנו בציון חג הפסח, והרי גם עבור בני ישראל שיצאו ממצרים נדרשו שנות דור, שהלך במדבר, כדי להשתחרר מתפיסת העבדות ומדפוסי העבדות ולהפוך להיות עם.

וגם אנחנו, כפרטים, נדרשים לתקופה של למידה, אימון ותירגול כדי להשתחרר מדרכי חשיבה ומדפוסי התנהגות, שמשעבדים אותנו למצבי חיים קשים ושאינם נעימים לנו.

מה, אם-כן, צריך להשתנות?

אנחנו רגילים להתנהל בעולם תוך שימת דגש על האיום האורב בפתח, למודי-לקחים ממאורעות העבר שפגעו בנו, זהירים לקראת העתיד, שמסומנות בו מטרות, מוצבים יעדים, נדרשים הישגים. פחדים וחששות מנווטים אותנו – מנסיון העבר וממסתורין העתיד, ובין שניהם, בהווה הקיומי, אנו מרגישים קטנים וחסרי-אונים ומגיבים מתוך דפוסים השרדותיים.
תארו לעצמכם כיצד ייראו חיינו כשננהל אותם בתפנית של 180 מעלות?!
תארו לעצמכם כיצד ייראו חיינו כש"כשלון" העבר יהפוך להיות "מורה-הדרך" להווה ולעתיד?!
כש"האחר", שכל-כך פחדנו ממנו, ייראה לנו בדיוק כפי שהוא – חווה פחד בעצמו.
כשנוכל לראות את "האחר"-  שרק קודם נתפס במחשבתנו ככל-יכול – כ"ילד קטן" ופגיע, הזועק במצוקתו.
כשנוכל לראות את "האחר" – שנראה כאילו דבר אינו עומד בפניו – כ"זקן על ערש-דווי", לפני מותו.

תארו לעצמכם שאת הפחדים תחליף ההתנהלות העוצמתית שלנו, מתוך ראיית הדברים כפי שהם באמת.
לא עוד סירוס עצמי, אלא העצמת עצמי – אני יכול (גם אם טעיתי), העולם מחייך (גם אם היתה בו "סופה" לפני רגע), אני בטוח (גם אם נבהלתי קודם), אני מוצא את דרכי (גם אם היתה לי תחושה שהלכתי לאיבוד).

מתוך עוצמתנו לא עוד נראה את העולם ואת האחרים כמאיימים, אלא כפי שהם באמת.
זוכרים את "עליסה בארץ הפלאות"? – כשנגסה מן הפטרייה ו"הצטמקה" נראתה לה המלכה רודנית, מאיימת ומפחידה. כששוב נגסה מן הפטרייה וחזרה לגודלה הטבעי, הצליחה לראות שהמלכה המפחידה, אינה אלא ציור על קלף.

ולצעד נוסף אנו נדרשים – לא רק לחדול מלהיות עבדים, אלא לחזור ולהיות אצילים. לנהוג באצילות נפש – עם עצמנו ועם האחרים.

נסיים בציטוט מבהיר מדבריו של אציל-נפש אמיתי – נלסון מנדלה :

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי,
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור,
זה האור שבנו – לא האפלה שבתוכנו – שמפחיד אותנו יותר מכל.
אנחנו שואלים את עצמנו – איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?
למען האמת – איזו זכות יש לך לא להיות?
אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי בטחון.
ככל שניתן לברק שלנו להאיר, אנחנו מעניקים רשות לאחרים לעשות כמונו.
ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד."

להשתמע
חני וציון