על קונפליקטים בזוגיות, על מריבות ועל בניית חברות בקשר הזוגי
הם הלכו יד ביד.
חמש אחה"צ, השמיים צבועים באדום.
הים, נדמה כנוהם, כאילו מתרגש, מחכה לקלוט אל זרועותיו את כדור האש.
הליכתם, שנמהלו בה הרצון להפעיל את הגוף והרצון להיות יחד, היתה מהירה יותר מזו של זוג אוהבים על שפת הים. למרות הקצב המהיר, הם לא שחררו את ידיהם. הלכו, האיצו את צעדיהם, אוחזים זה בידה של זו, הולכים ומשוחחים…
הם נהנו מהקצב המהיר, מהרוח שנשבה וייבשה את הזיעה, מתחושת ה"ביחד" ובעיקר מן העובדה שהצליחו ללבן ביניהם, בשיחה שבהליכה, נושא שהעסיק אותם לאחרונה.
כשלאחר שעה הגיעו אל המכונית שבחניון, הם הרגישו כל-כך מחוברים ואוהבים שהחליטו להמשיך את "החגיגה" ולסיים בארוחה קלה במסעדה קטנה. אנרגיית האהבה הוסיפה ועטפה אותם גם שם. כל מנה שהזמינו ערבה לחיכם, המלצר היה חביב בעיניהם, עיצוב המסעדה נראה להם ואפילו שני הבחורים הקולניים שישבו סמוכים לשולחנם, היו יפים בעיניהם.
כשהגיעו הביתה, השעה כבר היתה די מאוחרת. היה עליהם לסיים עוד כמה עניינים, שלא הספיקו לסגור ביום העבודה. כל אחד מהם היה צריך לגשת למחשב ולהספיק עוד כמה טלפונים. ילדים עדיין לא היו להם, אבל כלב כן היה. שעת ערב וצריך להוציא אותו החוצה. מי יעשה זאת?
המתח התחיל להיבנות.
עוד לא סיפרנו לכם איך קוראים להם – ניר ונירה.
ניר כמובן ציפה שנירה תצא עם הכלב – שמו סם. ונירה? – היא היתה בטוחה ש…ניר… הכלב בכלל רעיון שלו. הוא וודאי מודע לכך ששניהם לחוצים, וכיוון שהכלב שלו, וודאי הוא מתכוון לצאת. אז מה אם בשבועות האחרונים השקיעה קצת יותר בסם? אז מה אם אמרה שמתחילה לאהוב אותו, את סם? הרי במסעדה שיתפה את ניר במה שעוד מחכה לה בערב כשתגיע הביתה. איך הוא בכלל מעלה זאת בדעתו?
לא יקשה עלינו לראות בעיני רוחנו את הבעת הפנים של נירה, שהשתנתה . כאילו נעלמה נירה "של הים", וגם נירה "של המסעדה"?
לא נוכל ממש לומר אם היו אלה פניו של ניר, שזעפו ראשונות, או פניה של נירה, אבל כל מי שהיה צופה מן הצד היה מיד מבחין בעננה הכבדה שעטפה אותם עכשיו.
זוכרים את אנרגיות האהבה והשמחה, שרק לפני כשעה אי אפשר היה שלא לחוות אותן בחברתם? – אלה נגוזו, כלא היו, ובמקומן – רוגז וטינה.
נירה וניר באותו לילה נכנסו למיטה כעוסים ורגוזים. סקס כמובן לא היה הסיום של אותו אח"צ רומנטי. המיטה לא היתה מספיק רחבה כדי להכיל את "השטח המפורז" שניסו ליצור ביניהם. כל אחד מהם התבצר ב"צד שלו" ובעמדה שלו.
נירה – הוא אגואיסט שרואה רק את עצמו.
ניר – היא לא יכולה לקבל שום דבר מלבד מה שהיא חושבת שנכון.
עד כאן התיאור העסיסי.
ועכשיו ננסה קצת לנתח ולהבין.
מה היה קורה אילו לא היו מצפים?
מה היה קורה אילו לא היו שופטים?
מה היה קורה אילו לא היו מתבצרים?
מה היה קורה אילו, היו מממשיכים ומספרים לעצמם את סיפור האהבה, שרק לפני כמה שעות היה כל-כך חי ביניהם.
האם יתכן שאז, את הטינה והזעם היו מחליפים חברות ושיתוף?
האם יתכן שאז, היו אולי "מושיטים יד"?
תארו לעצמכם שלא את הלחץ של עצמם היו רואים, ובמקום לשפוט זה את זו על כך שרק את עצמו רואה, היו, במקום לדאוג לעצמם, עוצרים… ומתבוננים בלחץ של בן-זוגם, ומציעים עזרה, ומתפנים עם הלב, בדיוק כמו שרק קודם ידעו לעשות, מה אז היה קורה?
וודאי תאמרו – איך יתכן?
הלא שניהם טרודים ולחוצים ושניהם זקוקים.
נכון!
ואל לנו לשכוח – ששניהם גם אוהבים!
המתח והלחץ האפילו, כמו עננה אפורה, שכיסתה על האהבה, על החברות, על השמחה.
והם לא ראו, קצת נבהלו בחשיכה.
איך, אם-כן, ניתן שוב להדליק את אור האהבה?
כתשובה נביא את התיאורטיקן, הוגה שיטת האימאגו, הרוויל הנדריקס. השיטה, כמו תיאוריות פסיכולוגיות אחרות, מתארת, אותנו הבוגרים, כמי שנפצעו בילדותם, בקשר הראשון שהיה לנו בימי חיינו – הקשר עם אמא ואבא, ובמהלך חיינו אנו מנסים לסיים את "העניינים הבלתי גמורים", שאנו "סוחבים" מילדותנו, ולכן משחזרים חוויות כואבות, כדי לחוות חווייה מתקנת, וגם – כדי להתפתח.
מה קרה לנירה וניר, לאור ההתבוננות התיאורטית הזו? – שניהם חוו בילדותם את הכאב שאמא ואבא לא רואים את צרכיהם ורצונותיהם. שניהם נדרשו בילדותם לעשות את המצופה מהם, להתאים את עצמם לדרישות הוריהם.
שניהם כאבו בילדותם חוסר התחשבות, ו…עכשיו כבוגרים – שוב – לא רואים אותם, לא רואים את צרכיהם, עוד ציפיות, עוד אכזבות. הכאב הישן שב והתעורר. כל אחד מהם, כל-כך קיווה שהאהבה שהבטיחו זו לזה, כשחברו יחד, שהאהבה שרק לפני כשעה חוו בעוצמה רבה, תמלא את החסך, תרפא את הכאב ו…כמה גדול הכאב, בדיוק בפצע של אז, כשהיו ילדים. תגובתם דמתה לתגובה שהגיבו אז כילדים. הסתגרות ו"ברוגז".
אז – מול ההורים, והיום – כגדולים – בגב שהפנו זה אל זו במיטת אהבתם.
מה אם-כן אנו למדים?
עכשיו, כשנירה וניר מודעים, ויודעים שחזרו וחוו את כאב ילדותם וגם הגיבו באופן די דומה לתגובותיהם אז כילדים, יוכלו לחוות חווייה של תיקון וריפוי ואף לצמוח ולהתפתח ולהפוך לבעלי יכולת נתינה.
כיצד?
במחוייבות לתהליך הדדי של ריפוי וגדילה.
ובהתכוונות מלאה להיות שם – בתהליך הזה – לעמוד "על המשמר" – למען הזוגיות שלהם למען עצמם.
כשנירה וניר יודעים וזוכרים שברגע המריבה, לא ממש עומדים שם אנשים בוגרים, אלא "ילדים פצועים", יהיה להם קל יותר להושיט יד אחד לשני, כיוון שיוכלו לראות שאין שם כוונת זדון נגדם, אלא מנגנון הגנה של ילד, שאינו יודע אחרת. ומול ילד – קל יותר להושיט יד ולעזור ולנחם ולאהוב. כשכל אחד מהם יפעל מנקודת המוצא הזו, הוא יוכל להעניק ולרפא את הכאב של בן-זוגו. ועוד דבר יתרחש – הוא יגדל מן המקום הילדי-התגובתי, ויתפתח להיות בוגר תומך ומעניק.
(עוד לקריאה – טיפול זוגי בשיטת האימאגו)
וודאי תאמרו – איך יתכן שבזמן לחץ, תחת כובד המטלות, כשעליהם לעמוד במשימות יוכלו להיות אז כל-כך מבינים, איך יוכלו להניח לכל העניינים ורק להיות שם – זה עבור זו, וזו עבור זה?
אכן, לא קלה המשימה!
אך …. האם יש לנו ברירה?
אנחנו יכולים לבחור להמשיך ולעבור ממלחמה למלחמה.
או – "דגל לבן" להניף ועל "שלום" להכריז.
להיות שם – האחד עבור השני.
ולהווכח ולראות – שכשאנחנו שם למען האחר – אנחנו שם – למען עצמנו!