ליפול לתרדמת
להתעורר לסוגסטיה
תמי לוביץ
מתוך הירחון "חיים אחרים", ספטמבר 1999
החתיכה החסרה
הניסיון למצוא את החתיכה החסרה, כלומר הפתרון האולטימטיבי לחיים, גרם לי לעשות טיולים ארוכים במחוזות שונים התחלתי את המסע ברחובות ראשיים, שבהם היו תשובות וטכניקות ידועות ומקובלות. עברתי ביסודיות על חלונות הראווה ברחובות האלה. לחלק מהחנויות נכנסתי, חוויתי, למדתי, השתפרתי, אבל לא מצאתי שם את החתיכה ההיא, שתשלים את הפאזל. המשכתי לחפש ברחובות הצדדיים ובסמטאות. הגעתי אפילו למקומות שהתקשיתי לבטא את שמם נכון, כי היו להם שמות בסינית, בהודית עתיקה או סתם בג'יבריש. זה היה מרגש, מרתק, מפתיע, מאתגר, אבל עדיין הייתה חסרה חתיכה אחת קטנה, שבלעדיה כל היתר נשאר רק זמני וכפוף לפרספקטיבה של אותו רגע. אני רציתי משהו מוצק, חד משמעי. רציתי למצוא את האמת האחת והיחידה, את הטכניקה שנכונה לכולם, כל הזמן, משהו שעובד אבסולוטית בלי "כן, אבל…". ככה החיפוש הפך למטרה, והחיים לסדרה אינטנסיבית של חוויות מסוגים שונים. ככל שידעתי יותר, ידעתי פחות. אנחנו עשינו סדנאות, וקורסים, והחיים המשיכו לעבור.
ברגע שהיה נדמה לי שכמעט מיציתי את כל האפשרויות, הגיח חבר קרוב, ושאל: "נו, עד מתי תמשיכי עם זה?" מצאתי את עצמי שואלת אותו כמה ארוחות הוא עוד מתכונן לאכול או, לחלופין, עוד כמה סרטים הוא מתכונן לראות. עכשיו בכוחות מחודשים יצאתי שוב למסע לאיתור החתיכה החסרה, הפעם בכיוון חדש. מכיוון שהרגשתי שמיציתי את כל מה שאני מכירה ויודעת, החלטתי לחפש במקומות חסויים, שבהם ממוקם לו הידע שאני לא יודעת שאני יודעת אותו. החלטתי לחפש בסמטאות התת-מודע, באותו מקום מופשט שבו לפי השמועה מסתתרים תשעים אחוז בקירוב מהפוטנציאל האנושי. החיפוש אחרי חברת נסיעות שמתמחה בטיולים לאותו לא-מודע הביא אותי לתחום המסתורי שמסתתר תחת המילה היפנוזה.
בשלב הראשון הלכתי לתאי הזיכרון המודעים שלי כדי לוודא מה מאופסן שם תחת הערך "היפנוזה". הגלישה בתאי הזיכרון העלתה אוסף של תמונות מתוך מופעים, כמו אנשים שעושים כל מיני תנועות משונות, נשכבים על שני כיסאות, כשמהפנט בגודל של מתאבק סומו עולה להם על הבטן וכו'. הקובץ הזה התגלה כלא יעיל, כי בחיפוש אחרי הפוטנציאל הרי לא חיפשתי את הקרקס האנושי, אלא את היכולת והעוצמה הפנימית שיש לאדם כדי לממש את עצמו ולהגשים את מטרותיו. מכאן לא הייתה ברירה אלא לפתוח קובץ חדש. אז מה זו בעצם היפנוזה?
בספר של ד"ר אנטולי אודסקי "היפנוזה רפואית ושיטות לשליטה עצמית" מצאתי סקירה היסטורית עניינית וממצה של התחום. מתברר שההיפנוזה הייתה שם מאז ומעולם. כבר בימים הראשונים של ההיסטוריה היו אנשים שהחזיקו בידע איך לגרום לאחרים להפנים מסרים מסוימים ולהחדיר אותם לחיי היומיום שלהם. אותם נביאים, כוהנים, נביאים, מרפאים או חכמי השבט זכו למעמד בזכות ההישגים הנראים לעין שהתחוללו בעקבות השימוש שלהם בידע הזה. ביוון העתיקה שהו החולים בבתי המקדש כדי להיעזר באנשי הדת ולהירפא במצרים העתיקה מיקד החולה את מבטו בטיפת דיו או בצלחת מבריקה שהיו בה ציורים שונים. היפנוזה הייתה ידועה גם בקרב היהודים הקדמונים. הם הסבירו תופעה זו כמצב של שינה ללא שניה, ערנות ללא ערנות, ואף שאדם עונה על שאלות, הרי נפשו נעלמת. כבר בספר בראשית מופיעה ההיפנוזה. המהפנט הוא אלוהים, וכתוב בבראשית פרק ב': "ויפל ה' תרדמה על האדם וישן". יש המשייכים את מכות מצריים לפעולות היפנוטיות שפעלו על שני הצדדים.
בהודו העתיקה היה הקוסם נכנס למצב של נירוונה, אשר ניתן להשיגו ע"י מבט ממוקד בקצה האף, וכך היה נכנס למצב של חוסר רגישות. באותו זמן הוא לא ראה, לא שמע ולא הגיב זמן מה לסביבתו. ההיסטוריה העתיקה מלאה בסיפורי נסים, שתיאוריהם מתאימים להפליא לתיאורי תהליכים היפנוטיים, כפי שהם מוכרים לנו היום.
בכל מקרה במשך השנים השתכללה האנושות, וכבר לא הסתפקנו במשפט התמים "זה עובד כי ככה", אלא חיפשנו שליטה בתהליכים בעזרת היכולת להבין. בשלב הזה המצאנו את המדע, שיסביר למה ואיך אפשר להפוך את זה לשיטה. את מעמדם הנכסף של חכמי השבט ירשו המדענים והרופאים.
במאה השש-עשרה חל שינוי מסוים בגישה להיפנוזה, החלו להשתמש בה למטרות טיפוליות. רופא בשם פאראצלסוס, חשב שבכל העולם, כולל בגופו של האדם, קיים כוח מגנטי שבאמצעותו יכול אדם אחר להשפיע על האחר ולרפאו. הוא הכין צורות שונות של מגנטים בהתאם לצורות אברי הגוף, ובעיקר השתמש בצורה של פרסה. בתהליך ההפנוט הניח את המגנט על גופו של החולה בטענה שעל ידי כך יוציא המגנט את המחלה מגוף האדם.
את הבסיס להיפנוזה המודרנית הניח רופא וינאי בשם אנטון מסמר. הוא טען שניתן להפנט ולרפא אדם בלי להשתמש במגנט. לדבריו יש חומר מיוחד בשם "פלואיד" (בלטינית נוזל). הפלואידים נמצאים גם בגופו של האדם. בזמן התהליך ההיפנוטי זורמים הפלואידים מתוך עיני וידיו של המהפנט וגורמים להגברת האנרגיה הנפשית אצל המהופנט ולריפויו. מסמר טען שהיכולת להשתמש בכוח הפלואידי נמצאת אך ורק אצל אנשים מיוחדים. הוא לימד שניתן להפנט ולרפא ע"י תנועות ידיו של המהפנט מעל גופו של המהופנט. שיטתו של מסמר נקראה מגנטיזם, ובהמשך גם מסמריזם. הוא עצמו לא זכה להכרה על התיאוריה אבל הוא הניח יסודות איתנים לאותו סוג של טיפול שייקרא בהמשך היפנוזה.
את הכפפה שזרק לעולם מסמר הרים ב1852- ג'יימס ברייד, רופא מנתח אנגלי שהיה הראשון שהשתמש במושג "היפנוזה". ביוונית היפנוס משמעו שינה. "מבחינה חיצונית כמעט אי אפשר להבדיל בין שני אנשים, שאחד מהם נמצא במצב היפנוטי והשני ישן שינה טבעית".
הגעתי לפרופ' רפי קרסו, מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים הלל יפה, ובעל רשימה ארוכה של תארים ורשימה ארוכה ממנה של עיסוקים. פרופ' קרסו היה מיוזמי חקיקת חוק ההיפנוזה, האומר שבארץ רשאים לעסוק בהיפנוזה רק רופאים שהוכשרו לכך ופסיכולוגים קליניים. גם הם רשאים לעסוק בהיפנוזה אך ורק בתחום שלהם. רופא שיניים רשאי לעסוק בהיפנוזה כדי להפחית כאב שיניים, ואסור לו לטפל בפחד טיסות, למשל. פרופ' קרסו עצמו התחיל לעסוק בהיפנוזה בגיל 12 (אז עדיין לא היה חוק שאסר את זה). המהפנט הראשון שלו היה הבן של השכנים.
"אבי ז"ל למד היפנוזה לפני הרבה מאוד שנים," הוא מספר. "הוא רצה להיות רופא. כשהייתי קטן הוא סיפר לי על היפנוזה. ביקשתי ממנו שילמד אותי, והוא אמר שזה משהו שאוכל ללמוד רק כשאהיה גדול. מאז התחום הזה מאוד מסקרן אותי. בצבא קראו לי "החייל המהפנט". הייתי עושה הופעות היפנוזה לפני חיילים בבקו"ם. היו פעמים שהיפנטתי גדודים שלמים של טירונים (אם היפנוזה דומה למצב של שינה, אז לא צריך להיות יותר מדי מסובך להפנט גדודים שלמים של טירונים. ת"ל). הרצון לעסוק בהיפנוזה הוא אולי הסיבה שבגללה הלכתי ללמוד רפואה. כל האישיות שלי היא מאוד סוגסטיבית. כל השנים עסקתי בהיפנוזה וזה עיצב חלק גדול מהאישיות שלי".
לפרופ' קרסו, שידוע כמי שמתעניין ועוסק גם בתחומים של רפואה אלטרנטיבית, יש גישה משלו לשאלת היסוד מהי היפנוזה: "היפנוט הוא תהליך שבו עוקפים את מנגנוני הבקרה הנורמליים של אדם, ומביאים את המהופנט לעשות את רצונו של המהפנט. המהופנט מסכים לקבל את המרות של המהפנט. אין אדם שלא ניתן להיפנוט, אלא אנשים שלא מבינים מה רוצים מהם או אנשים נוירוטים שיש להם פחד אדיר מאיבוד שליטה. המקרים האלה יכולים להיפתר ע"י מתן אמון במטפל וחוזה טיפולי ברור בין המהפנט למהופנט. אדם משכיל לא מוכן סתם להתהפנט. אני מקפיד שהחוזה הטיפולי ביני לבין המטופל יהיה מאוד ברור. החוזה חוסך הרבה התנגדויות. היום אני מעריך שאני יכול להפנט 95 אחוז מהאנשים. חשוב לדעת שהתהליך ההיפנוטי קיים בעומקים שונים וברבדים שונים".
ואז ללא חוזה מושיט לי פרופ' קרסו עט. אני לוקחת את העט, והוא מודיע לי בשביעות רצון, שהנה עברתי תהליך היפנוטי. לקחתי תא העט, בלי לחשוב למה, ובלי שהיה לי בו צורך. אחר-כך הוא הדגים על שותפתי לפגישה, שהודיעה שהיא מזן נדיר, לא מתהפנט, תהליך היפנוטי מהיר. בהתאם להוראות שלו היא הרגישה איך קצה האצבע שלה נרדם, והיא חשה עקצוצים. אחר כך היא העבירה את תחושת העקצוץ לאחת השיניים. פרופ' קרסו הסביר לנו שאילו הייתה ממשיכה עם התהליך, היא הייתה מרדימה את השן ושזאת אחת הטכניקות שמשתמשים בהן בטיפול שיניים.
בעקבות ההרדמה פנינו לברר מה קורה במוח במצב של היפנוזה. "מה שקורה במוח במצב הזה", אומר פרופ' קרסו, "אופייני למה שקורה במוח בסיטואציה רגילה שאינה היפנוט. אם אני אומר לאדם שהוא נמצא במבחן במתימטיקה, יקרה לו מה שהיה קורה לו אילו היה במבחן במציאות. פיסיולוגית הגוף והפעילות החשמלית והביוכימית של המוח תהיינה זהות לפעילויות אצל אדם שאינו בהיפנוזה. לאדם מהופנט אומרים שהוא נמצא בסרט ושהוא רואה דבר שאינו קיים. הפעילות של המוח זהה לפעילות המוח בשנת חלום. המוח מגיב כאילו הדברים באמת קורים. זה מצב של פעילות תת הכרתית, שהחלק של ההכרה והשיפוט ניתן למהפנט. כל מה שהמהפנט יפקוד על המהופנט יתקבל ללא שיפוט, בהסתייגות של המערכת המוסרית של המהופנט". איך כל זה מתרחש ולמה, שזו שאלה מטעם החתיכה החסרה מהפתיח, על כך יש לפרופ' קרסו תשובה קצרה וממצה: "לא ברור". והוא מפרט: "אין לנו מושג לגבי האינדוקציה של ההיפנוזה. לא ברור באיזו צורה ניתקים מרכזים מסוימים במוח ומופעלים אחרים, ומתי ולמה השיפוט נעלם. אנחנו לא יודעים איך אדם עובר משיפוט מלא לחוסר שיפוט".
לפרופ' קרסו יש כמה הודעות מעניינות בעניין המסתורין שבתהליך ההיפנוטי. אני נדרכת בשלב הזה, כי המסתורין הזה הוא המניע שמאחורי הכתבה. "אנחנו בעצם מדברים כאן על תהליך פשוט מאוד. חלק מהבעיה עם היפנוזה הוא הסטיגמה ודעות קדומות. אלה סטיגמות תרבותיות שהפכו את ההיפנוזה למשהו מיסטי. זה נכון שעד לפני כמה שנים לא הייתה ההיפנוזה חלק מהרפואה, אלא שמשה כמכשיר אצל אנשי הדת וחלק מהקסם והכישוף. ההיפנוזה שימשה את בעלי הידע לסיפוק הצורך שלהם להתהדר בכוחות מאגיים ומיסטיים. היום אנחנו יודעים שהיפנוזה היא טכניקה שכל אחד יכול לרכוש. כמו בכל טכניקה, אישיותו של המהפנט ביחד עם הידע הטכני הם שיקבעו אם הוא יהפוך לווירטואוז או למישהו שיהפנט מדי פעם. דמיון מודרך, מדיטציה, הרפיות שונות הם תהליכים היפנוטיים טהורים. כל תהליך שיש בו שליטה על התודעה של הגוף, הוא תהליך היפנוטי. כל סוגי ההילינג הם תהליכים היפנוטיים. הם קשורים באמונה, ולא בעובדות". פרופ' קרסו לוקח בתור דוגמא את הרייקי. לטענתו, מדובר כאן בתהליך פשוט של שכנוע עצמי. "יש לנו היום הרבה מכשירים שיכולים למדוד סוגים שונים של אנרגיה. לא מצאנו שום אנרגיה שעוברת מהיקום לאדם ודרכו לאדם אחר. אילו הייתה אנרגיה כזאת, היינו יכולים לאתר אותה. אין כאן שום דבר מלבד האמונה של מי שמקבל את הרייקי," הוא פוסק באופן חד משמעי. אם מקבלים את הפרספקטיבה שלו בנושא הזה, אפשר להבין מה כוחה של ההיפנוזה ומה גבולות ההשפעה שלה. שאלה אישית שעלתה לי בזמן הכתיבה: מעניין אותי לדעת איזה תהליך היפנוטי עבר פרופ' קרסו שהביא אותו לאמונה כל כך נחרצת בדבר יכולתם של מכשירים למדוד. התחום שבו הוא עוסק מלא בשאלות שאין לרפואה תשובה עליהן, בעיקר בגלל מוגבלותם של המכשירים.
אז ההילינג הוא היפנוטי, ופרופ' קרסו לוקח עוד צעד אחד קדימה במסע אל תוך מה שהיה פעם מסתורי ההיפנוזה. "התאהבות היא תהליך היפנוטי", הוא קובע. "זה תהליך שבו המאוהב מוכן לוותר על השיפוט שלו. הבקרה במצב הזה נפגעת. המאוהב מוכן לוותר על הרצונות ועל המאווים שלו לטובת האהוב. בגלל זה אנשים מאוהבים עושים דברים בלתי הגיוניים. ההגיון שלהם פשוט נרדם".
בכוח הזה לשתק את מערכת השיפוט והבקרה ניתן להשתמש לריפוי. פרופ' קרסו מציין רשימה ארוכה של תחומים בהם ההיפנוזה יעילה: טיפול בכאבים, הורדת לחץ דם, הפרעות התנהגות, התמכרויות, טיפול בפוביות ובמכלול בעיות פסיכוסומטיות. הוא משתמש בהיפנוזה גם לצורך אבחון. "ההיפנוזה עוזרת לאבחן עם מצב על שהו או מחלה נובעים מהפרעה נפשית או גופנית. הגיעו אלי אנשים עם שיתוק. אני בודק אם השיתוק הוא על רקע גופני או נפשי. אם הרקע הוא נפשי, אני מהפנט את האדם, מחזיר אותו לתקופה שלפני השיתוק, ואז נותן לו הוראות להתחיל ללכת. אם הרקע הוא נפשי, יש סיכוי סביר שהוא פשוט יתחיל ללכת. יש לי כמה הקלטות וידיאו של אנשים שהתחילו ללכת בזמן תהליך היפנוטי אחרי שהם ישבו די הרבה זמן בכיסא גלגלים".
בחייו האישיים משתמש פרופ' קרסו בהיפנוזה. "אני עובד הרבה מאוד שעות. כשאני גמור מעייפות, אני שוכב עשר דקות ומכניס את עצמי למצב היפנוטי. אני קם לגמרי ערני" הוא מעיד.
ויש מגבלות למה שאפשר להגיע בעזרת היפנוזה?
"אפשר לעשות בהיפנוזה כמעט כל מה שאפשר לעשות במצב של ערנות, וכפוף לחוקי הפיסיקה. היפנוזה היא לא שיטת טיפול, היא טכניקה, וניתן לשלב אותה בכל סוג של טיפול כתהליך תומך".
הפגישה הסתיימה. נוסף לי ידע, ועדיין היה לי חסר משהו. אולי היה לי קשה להשלים עם העובדה, שהתמונה דווקא הולכת ומתבהרת, המסתורין מתאייד, ומה שרואים מתחתיו הוא תהליך של שכנוע, שבשורה התחתונה אפשר להגיע איתו רק למקומות שאפשר להגיע אליהם גם בלעדיו. עוד טכניקה.
הידיים סיפרו את הסיפור
מהמצב הזה, הפגישה עם ד"ר ציון בן-אלי, פסיכולוג ומדריך, מורשה לטיפול בהיפנוזה, הייתה מרגיעה. היא התחילה מהמשפט "קשה להסביר מה זה היפנוזה. צריך לחוות את זה". החוויה הייתה אדירה, ובהחלט קשה לתיאור. מה שאני זוכר, זה שהתחלנו בעישון. אחרי סדרה קצרה של הוראות, עלתה לי תחושה של חנק בגרון. התמקדנו באזור הזה, והתחילו לעלות משם תמונות, הגרון דיבר. הוא סיפר על חוויות ילדות שלא היה לי מושג שאני נושאת אותם איתי. עכשיו פתאום חייתי אותן מחדש. לאורך כל התהליך הייתי מודעת למה שקרה, הספקתי אפילו להתפלא מהעוצמה הרגשית שיצאה משם. ראיתי תמונות, חוויתי אותן, והבנתי. זה היה מדהים, אף שעדיין לא לגמרי ברור מה עושים עם זה הלאה. אחר-כך נרגעתי, וצפיתי בתהליך הזה כשהוא מוחל על מישהו אחר. שוב הגוף דיבר. במקרה הזה אלה היו הידיים שסיפרו את הסיפור וענו על שאלות. התת-מודע נפתח, והתחיל להזרים אינפורמציה. הפעם היישום המעשי של החומר היה ברור. זאת שעברה את החוויה מדווחת שעד היום היא משתמשת ביד כדי לקבל תשובות והדרכה, ממש כמו שסוכם בחוזה שבינה לבין היד בתהליך ההיפנוטי.
"למדתי היפנוזה אצל ד"ר קליינהאוס", מספר ד"ר בן-אלי. "זה היה קורס ראשוני, ועשיתי אותו לפני הדוקטורט. לאט לאט נכנסתי לזה, ומצאתי בזה כלי עם הרבה עוצמה. השתמשתי בו בעיקר לצורך הרפיה ולרגיעה. בהמשך השתמשתי בהיפנוזה לאבחון. זהו מצב של מודעות שבין שינה לעירות. במקום הזה יכולת ההתמקדות מקסימלית, כמו קרן לייזר. בעצם היכולת להיות שקוע בהיפנוזה היא תכונה טבעית, שמופיעה ביומיום. זהו מצב שבו הצד השמאלי של המוח נרדם. הצד הזה אחראי לקצב החשיבה, להליכי בקרה אינטלקטואליים, לחשיבה מילולית ולתחושה של כאן ועכשיו. במקביל מתעוררת האונה הימנית, שאחראית על חוויות רגשיות, על תחושות, על חשיבה בתמונות ובמטאפורות, על הגברת הניתוק מתחושת כאן ועכשיו, על החשיבה הגלובלית יותר, ומחוברת ללא מודע. בעצם מתעורר הצד האינטואיטיבי. זה מצב מצוין לטיפול. הוא מאפשר להגיע ישר ללב הבעיה. עבדתי כמה שנים עם הכלי הזה, אבל פריצת הדרך הייתה כשהכרתי את העבודה של ארנסט רוסי".
רוסי פיתח שיטה של עבודה היפנוטית דרך הגוף. "זאת שיטה מדהימה", אומר ד"ר בן-אלי. "לפי רוסי חסימות רגשיות נחרתות בגוף. במצב טראומטי משתחררים הורמונים, ונוצרת טראומה פיסיולוגית. הגוף זוכר את זה. בהיפנוזה הולכים אחורה, ומגיעים לאירוע שבו הופיע הכאב לראשונה. המוח עובד כמו מחשב. הוא סורק את המאגרים שלו, ומוצא את הפעם הראשונה שמשהו קרה. אחרי שהגוף מוצא, מתחילים לשחרר את החסימה. הגוף מוצא את הפתרונות. למשל: הגיעה אלי מישהי עם לחץ בחזה. בתהליך ההיפנוטי היא הגיע לאירוע שקרה כשהיא הייתה בכיתה א'. המורה נזפה בה בנוכחות אימא שלה. היא הרגישה שאמה לא מגינה עליה. היא נכנסה למצוקה שנבעה לא מהנזיפות של המורה, אלא מהעובדה שאימא שלה, שהייתה אמורה להגן עליה, הייתה בצד שמנגד. במצב היפנוטי משתחררים מהכאן ועכשיו, וניתן לשחזר את האירוע באופן חוויתי. האדם ממש חי את החויה מחדש. מתוך המקום הזה ניתן לערוך תיקון. קודם כל הזיכרון משתחרר מתוך הלא מודע. אפשר לברר במצב הזה, אילו הבנות יש לאדם מתוך מה שהוא חווה עכשיו. אחרי ההבנה ניתן לבקש מהלא מודע לחפש פתרונות. הלא מודע שלנו הוא מאגר של כוחות ופוטנציאל".
מה ההבדל בין היפנוזה למדיטציה או דמיון מודרך?
"בשלושת המקרים מנסים להגיע למצב של גלי אלפא. השאלה היא מה עושים עם זה וכמה שליטה יש לי על זה. יש כאן נקודה מעניינת: הכותרת שאני נותן לדברים יוצרת את ההבדל. אם אני מעביר תהליך וקורא לו דמיון מודרך, אז לא מופיעות תופעות היפנוטיות. אם אני קורא לזה היפנוזה, אז האדם מתאים את עצמו ומגיב בהתאם. בכלל, היפנוזה היא תהליך בין אישי, שמבוסס על הרבה אמון ומוכנות של מי שעובר את התהליך".
מה ההבדל בין השיטה של רוסי לבין היפנוזה רגילה?
"בשיטה של רוסי אנחנו עושים שימוש בגוף. הבעיה עוברת לגוף, והוא מתחיל לדבר. הגוף מתחיל לספר סיפור, ומוציא את כל מה שנאגר בו. אני מאמין שאם לא נוגעים במקור של הדברים, ומשחררים אותם משם, אז ההיפנוזה פחות יעילה. אם, למשל, מישהו רוצה להיגמל מעישון. אפשר לעשות לו היפנוזה, לברר מה הכי מגעיל אותו, ולחבר את זה לפעולה של העישון. לדעתי זה פספוס. איש מקצוע הרי ילך באופן טבעי לחפש את המקור של הדברים. בעזרת השיטה של רוסי אנחנו לא רק מוצאים את המקור, אלא גם יכולים לטפל בו, כי הכל קורה עכשיו. אנחנו משתמשים בפוטנציאל של הגוף ובכוחות שטמונים בלא-מודע. זה טיפול הרבה יותר יעיל, ובעצם אין כמעט מה להשוות מבחינת היעילות המעשית. היה לי פעם מטופל שעסק בפיסול. יום אחד הוא קיבל דלקת ביד. היד נתפסה, הוא לא יכל לעבוד, ושום טיפול לא עזר. עבדתי איתו בהיפנוזה. שאלנו את היד מה קורה. מתברר שאותו אדם ניסה להיות פסל תוך שנה. היד אמרה שהיא לא יכולה לעמוד בקצב הרצחני הזה. מהמקום הזה שאלנו מה הפתרון. התשובות הגיעו מהגוף. במקרה הזה מתוך הלא מודע הגיע תוכנית עבודה מפורטת. היד השתחררה והדלקת נעלמה."
מה המגבלות של השיטה הזאת?
"זאת טכניקה, כלי שהוא שילוב של היפנוזה וחכמת גוף. אם מישהו לא מעוניין לפתור את הבעיה, אז אין מה לעשות. זה לא קסם. אם יש משהו נקודתי, טראומטי, ההבחנה מהירה מאוד. אפשר להגיע למקומות שלא מגיעים אליהם בשיחה. זאת טכניקה שאני מאוד מאמין בה. היא מאוד אפקטיבית. זה מחבר אותך מיד עם האמת הכי עמוקה. זה צינור ישיר ללא מודע, וזה יתרון אדיר בטיפול. אבל בכל מקרה צריך לקחת בחשבון, שמדובר בתהליך".
ד"ר ציון בן אלי פיתח שיטה של טיפול זוגי ומשפחתי בעזרת היפנוזה. הוא אחד היחידים בעולם שמשתמש בהיפנוזה בטיפולים כאלה. לטכניקה הזאת ניכנס בהרחבה בכתבה אחרת. המפגש עם ד"ר בן-אלי היה מאוד משכנע מבחינת היעילות של השיטה. שוב לא מדובר במעשה נסים, אלא בדרך להגיע לגרעין הבעיה ומשם לטפל בה. והחתיכה החסרה כבר יותר קטנה, אבל עדיין קיימת. אני עדיין מעשנת, אבל יש לי הבנה הרבה יותר עמוקה בנוגע למקורות העישון וידיעה מה יכולה להיות תוכנית ה"גמילה" (שאגב לחלוטין לא קשורה מעישון, אלא לשחרור תחום הרבה יותר עמוק ומשמעותי בחיים שלי).
אין חתיכה חסרה
אם לסכם, ברור שתנאי הכרחי הוא האמון והחיבור בין המטפל למטופל והמוטיבציה לשינוי. כששני התנאים האלה מתקיימים, ההיפנוזה יכולה לשמש ככלי, אבל אין היא הכלי היחיד בשום פנים ואופן. אז כנראה שאין חתיכה חסרה. זה קצת עצוב להיפרד מהפנטזיה על הפתרון האחד והיחידי, ובמחשבה שניה יש בזה גם מידה לא מבוטלת של חופש. עוד שלב במלחמת השחרור הסתיים. כוחותינו חזרו בשלום לבסיסם.