ממלכת הטובים והרעים ,
כתבו : חני וציון בן אלי

היה היה מלך, ולמלך היתה מלכה ולהם – שלושה נסיכים. הם היו ידועים בכל הממלכה באהבתם לאנשי ממלכתם ובטוב ליבם. המלך והמלכה מאוד אהבו זה את זו, הם נראו יפים מלכותיים וגם ילדיהם הנסיכים היו ידועים באהבתם לבריות, לאנשי הממלכה והאחד לשני.

מידי שבת כשיצאו לסיבוב בכרכרה המלכותית כולם חיכו להם, מחאו להם כפיים בעוברם וחשו יראת- כבוד עצומה. כמעט תמיד,  המלכה היתה יורדת מהכרכרה עם בגדיה המלכותיים, עוברת בין האנשים, בחפשה אחר אדם נזקק. כשראתה איש עני, או  עצוב, ביקשה מעוזריה לאסוף אותו אל הארמון, ושם טיפלו בו במסירות, ושלחוהו חזרה רק לאחר שאמר שהתרפא. בני הממלכה מאוד אהבו את משפחת המלוכה.

האגדה מספרת שבשכנות לממלכה הזאת, היתה ממלכה אחרת. יש האומרים שבראש הממלכה השנייה, עומד אחיו של המלך, עליו סיפרנו. מספרים, שלאחר מות אביהם, אחד האחים דרש חצי ממלכה, הם חילקו את הממלכה וכל אחד מהם הנהיג את ממלכתו שלו.

בממלכה השכנה, היה הנסיך למלך, גם הוא הקים משפחה, ואשתו המלכה ילדה שלושה נסיכים. גם הם היו מטיילים בכרכרתם ברחובות ממלכתם, אלא ששם החוויה היתה שונה. כשיצאה הכרכרה לרחובות  העיר, היו המלך והמלכה כעוסים תמיד. היו ביניהם חילוקי דעות, עליהם התווכחו בכל הנסיעה, הילדים – הנסיכים שלהם, הכעיסו אותם בכל פעם שזזו ממושבם, אנשי הרחוב, שהופיע בדרכם הרגיזו אותם – אם לא השתחוו, ציוו להלקות אותם…..
הנסיכים היו חמדנים במיוחד. כשראו ברחוב חפץ שחשקו בו,  למשל, כובע יפה על ראשו של איש, מיד ביקשו מהוריהם שיצוו שהכובע ינתן להם, וכך היה…. אם התנגד האיש לתת את כובעו, ציוו כמובן להלקותו…… וכך יצא שאנשי הממלכה פחדו לצאת אל הרחוב כשהכרכרה עברה, ומי שהיה ברחוב, כרע והשתחווה ונכנע.

ממשיכה האגדה לספר, שבאותה ממלכה, היה בחור צעיר, שהפחד ברחובות הצית אש בנפשו. הוא שמע מפי סבו את הסיפור על שני האחים הנסיכים, הוא שמע על הממלכה השכנה של המלך האחר, והחליט לעשות מעשה.

לא היה לו קשה לחצות את הגבול, כשרק היה בעבר השני, נתקל בשומרים חביבים ומאירי פנים. הוא ביקש שיקחו אותו אל הארמון. כשהגיע, התקבל בכבוד מלכים – מיד הציעו לו אמבטיה חמה, כיבדו אותו בארוחה דשנה, הפנו אותו לחדר אורחים מפואר, והרגיעו אותו, "שיש מחר" ולשיחות יינתן זמן במועד יותר מאוחר. השינה באותו לילה, היתה השקטה והנעימה ביותר, שידע כל חייו. עם אור ראשון,  התעורר בתחושה של מרץ ועוצמה, יצא מחדרו ולווה אל חדר הישיבות של המלך והמלכה. רק לאחר ארוחה דשנה, הזמינו אותו המלך והמלכה לשיחה. הם הקשיבו לדבריו בתשומת-לב רבה ולאחר שסיים את דבריו, היפנו אותו לסייר בממלכה והבטיחו  לו תשובה.

כשסיים הבחור את דבריו, כבר חווה הקלה גדולה. הקשב ותשומת הלב החמה של המלך והמלכה הרגיעו אותו כל-כך. הוא ידע שהגיע למקום הנכון. ההזמנה לסייר ברחבי הממלכה, החמיאה לו כל-כך ומיד נענה לה, בסקרנות רבה. הבעות הפנים של האנשים, שפגש בדרכו, היו כל-כך שונות מאלו של האנשים בארץ הולדתו. החיוכים והחביבות שלהם שבו את לבו. כשחזר עם ערב לארמון, לא חדל לומר זאת לכל אדם שנתקל בו. בתגובה, קיבל כמובן, חיוך חזרה.

למחרת בבוקר, נקרא אל המלך והמלכה. ואלה היו דבריהם אליו: חשבנו רבות על הבעייה שמטרידה אותך ואת בני עמך. יש לנו עצה בשבילך: חזור לממלכה שלך ותסביר לבני משפחתך שמהיום הם צריכים לשנות את התיחסותם למלך והמלכה שלכם. בכל פעם שהמלך והמלכה יצאו לרחוב, אתם תשתחוו בהכנעה ותתנו מרצונכם כל מה שהמלך ובניו ירצו, ואף תציעו להם מתנות, מבלי שיבקשו. כך תעשו משך 30 ימים. זו עצתנו לכם.

הבחור הצעיר מיהר לשוב לארצו, עם העצה שקיבל, ובני משפחתו מיד החלו נוהגים על-פי עצתם.

האגדה מספרת, שמשפחות ששמעו על דבר העצה של המלך והמלכה השכנה, הצטרפו גם הן, עד שכל תושבי הממלכה היו "מגוייסים" לרעיון החדש שהתפשט.

משפחת המלוכה, שהופתעה מהשינוי הזה, לא ידעה כיצד להגיב. בתחילה הם העצימו את דרישותהם, ולהפתעתם – נענו וקיבלו בהכנעה כל שביקשו. בהדרגה לא היה צורך לדרוש יותר…. הכל ניתן להם – לא היה צורך שידרשו, אף לא שיבקשו…

מספרים, שלימים, באחת הפעמים, שכניגשה נערה צעירה אל המלכה, והגישה לה את הצמיד שלה כמתנה, ראו בעיני המלכה דמעה….

מאז, השתנו לבלי הכר, החיים בממלכה……………