המסע הזוגי של רינת ויואב

רינת ויואב (שמות בדויים. שונו פרטים מזהים, על מנת לשמור על פרטיותם של המשתתפים), בשנות החמישים לחייהם, נישואים שניים – מזה  שנתיים. לכל אחד מבני הזוג שלושה ילדים  גדולים, הגרים מחוץ לבית.  שניהם אקדמאים עוסקים במקצועות חופשיים.

הסיבה שבחרו בתהליך של מסע טיפולי בטבע היתה ששניהם עברו בנישואיהם הקודמים  טיפול אישי וזוגי. הם אוהבים את השהיה בטבע והרגישו שהם בשלים ומוכנים לתהליך יותר אינטיסיבי.

יואב היה מי שדחף לתהליך. הוא התקשה מאד לאחרונה לעמוד בעימותים שבינו לבין רינת. המריבות נעשו תכופות יותר וכמעט יומיומיות. בני הזוג מצאו את עצמם ניצתים בכעס רב לעיתים קרובות, ואחר-כך מתרחקים האחד מהשני לשעות ארוכות ולפעמים לימים של "ברוגז".

תחילתה של העבודה עם הזוג היתה בקליניקה שלנו. ניפגשנו איתם ארבעה מפגשים, בהם למדנו עליהם, על דרך ההתנהלות שלהם. עזרנו להם להקשיב "מן הלב" האחד לשני והחלה להסתמן הקלה ביחסים, כשבני הזוג יכלו יותר ויותר לראות את המצוקה, שעומדת מאחורי הכעסים שלהם זה על זו.

המסע הטיפולי האינטנסיבי תוכנן לשלושה ימים. שכרנו שני חדרים במלון, שהאחד מהם היה מרווח יותר, עם פינת ישיבה ובה ניהלנו את המיפגשים, שדומים במהותם לאלו שנערכים בקליניקה.

יחד עם בני הזוג בחרנו למסע את איזור ים המלח. ידענו שיש להם קשר מיוחד למקום, עדיין לא ידענו מדוע. הרעיון קסם להם.

ארוחת בוקר משותפת היתה התחלה טובה, הדרגתית, נחיתה רכה לתהליך שיהיה בהמשך.

גיבשנו בשיחה משותפת את מטרות הסדנא עבור כל אחד מבני הזוג ועבור שני בני הזוג כיחידה. הם לא הציבו מטרות ברורות, אלא דיברו בעיקר על רצון לשינוי. החלטנו בשלב זה לזרום איתם, ידענו שהדברים יתרחשו בטבע.

לאחר הנסיעה פגשנו את רינת ויואב בחדר במלון, אותו קבענו כקליניקה. החדר צופה לים המלח והיתה זו שעה יפה של היום. האור שהשתקף מהמים היה נפלא  והיתה התרגשות ותחושת ציפייה.
התחלנו בחיזוק החלק החיובי ואכן היה להם הרבה מה לומר אחד לשני. ביקשנו שידברו על תקופת ההיכרות שלהם – מה מצא-חן אחד בעיני השני, מה אהבו, למה כל אחד נמשך.
זרימתה של השיחה גרמה להם להרגשה טובה והם הצליחו לחזור לאותן תחושות ראשוניות של היכרות, לחוויית האינטימיות וההתרגשות ששררה ביניהם אז.

השלב הרומנטי

כדי להמשיך ולהעצים תחושות אלה  ירדנו איתם לחוף הים. התרגשות רבה ניכרה על פניהם, הם התחבקו בחום. לרגע הופתעתנו ואז, כמובן, עלתה שוב החוויה של פגישתם הראשונה בחוף זה עצמו שבים המלח.  שניהם היו בחופשה, כל אחד בנפרד,וכמו בסיפורים, כשהאוכל התעכב והתור למזנון התארך, הם מצאו עצמם  משוחחים זה עם זו…..

נוצר, גם עכשיו, מפגש אמיתי, חיבור מחדש של שניהם, חווייה של "ביחד". העובדה ששיתפו אותנו בהתרגשות והרשו לעצמם לחוות אותה איתנו, "הכניסה" גם אותנו לחוויית ה"ביחד".

הפילוסוף מרטין בובר, שעסק רבות במפגש הבין-אישי, במפגש שבין אני-אתה,  הדגיש את הנוכחות ואת ההתכוונות להכנס לעולמו של האחר. באחד ממאמריו הוא מתאר כיצד אדם העומד על חוף ומסתכל על המים, לעולם לא יצליח לחוות את החווייה של להיות בתוך המים, לעומת אדם המעז להרטב וחווה את החווייה בגופו.
כשעמדנו שם יחד על חוף הים, הרגשנו את ההתרגשות שלהם.  נכנסנו איתם ל"ים הרגשות" והדרכנו אותם להתכוונות ונוכחות מלאה האחד עם השני.

כדי להעמיק את החווייה, הנחנו אותם להתרחב במודעות לתוך הטבע שסביב, לתוך רחשם של גלי הים, לתוך הריח של המליחות.
גם אנחנו, המטפלים, חווינו חוויה של התרחבות והתמזגות, של התעלות ואחדות, שהיה בה משהו מחבק, עוטף, משהו קדוש.

"לעמוד על המשמר" בנחל משמר

למחרת, יצאנו לאחד הנחלים  בסביבה, נחל משמר, אחד היפים שבהם.
ירדנו במורד הנחל.  הזוג הלך יד ביד. נראה היה שהאינטימיות של יום האתמול עדיין עוטפת אותם.
הנוף היפה, מזג האויר המאוד נעים, הכל יחד, הוסיף ויצר אנרגיה של שמחה. הם נראו מאושרים, כנראה כמו בעת שהכירו, שם על שפת ים המלח.
השביל יצא מהנחל וטיפס במתינות, במעלה הגבעה, הצופה לים.  גבים יפיפיים נראו מצדו האחר של הנחל, כמו סוככו עליו. מצב הרוח היה מרומם. מידי פעם גם נשמעו קולות שירה ספונטנים.

לפתע, הופרה השלווה. נשמע צלצול, שכאילו אינו שייך, צלצול טלפון. יואב היה הראשון שהגיב ותפס שהצלצול הגיע מהתרמיל של רינת. גם היא נראתה מגיבה מתוך האוטומט שלה ובאופן ספונטני ענתה לצלצול. למרבה האירוניה, היתה זו אחת מאותן שיחות, שכולנו רוצים לוותר עליהן. מעברו השני של הקו היתה נציגת מכירות של תיאטרון, שמציעה לחדש את המנוי. השיחה חסרת התכלית, רק הוסיפה וליבתה את אש הכעס אצל יואב. נראה שהגוף שלו מגיב מאיזו תוכנה עתיקת-יומין, שאין לו שליטה עליה. ידו נשמטה בכעס מתוך ידה, כאילו אינה רוצה להיות שותפה למעשה זה. פניו, שזהרו בחיוך של אושר, בשעה האחרונה,  השתנו בן-רגע לחיוורון. הוא נראה זועם ובשיניים קפוצות סינן לעבר רינת: "ביקשו לסגור טלפונים", "בשביל מה את צריכה טלפון פתוח באמצע המדבר?", "את תמיד עושה ההיפך"

לא התערבנו בשלב הזה. היה לנו ברור שעולה כאן אחד הדפוסים הבעיתיים שביניהם, ואיפשרנו לזה להיות.
הדרמה לא הסתיימה כאן, אלא כדרכן של דרמות, התעצמה. יואב הרחיב צעד ותפס מרחק. כל שפת גופו הביעה כעס. רינת נראתה מופתעת, אינה מבינה את העוצמה. מה רוצים ממנה? היה זה צלצול טלפון. אז מה? פניה הביעו פגיעות ועלבון.

כשאנחנו עוקבים אחר שניהם, המשכנו במסלול המתוכנן, ובינתיים מבלי להתערב. רק צפינו והתבוננו בדינאמיקה שבין בני-הזוג. הוא זועם היא פגועה, נשכחה מהם האהבה. שניהם כואבים וחסרי-אונים.
בינתיים, "הטבע עושה  את שלו",  הגענו למעיין נסתר, שנראה כמו בריכה ומימיו צלולים. מול עינינו התנשא מצוק לגובה של עשרות מטרים, לאורכו טפטפו זרזיפים של מים, שרישומיהם נראו על הקיר, כמו צוירו ביד אמן.
אנחנו, המטפלים, בעודנו נפעמים מהמראה, דרוכים בקשב רב למתרחש אצל בני הזוג . יואב ורינת לא  לגמרי "התפנו" כדי להנות מנפלאות הטבע שנגלו. הם ישבו שם חווים את כאבם, שקועים עמוק כל-כך ב"סיפור הטלפון", כבולים, כמו אינם יכולים לשחרר את אזיקי הסיפור בו הם שקועים.

זוג צפורים הופיע מולנו, שניהם גילו פיסת לחם, שהושארה שם ממטיילים קודמים.
אחת הציפורים חטפה ראשונה את פיסת הלחם. השנייה – פשוט התרחקה, זזה, כאילו ידעה – הפעם הפירור אינו שלה. הפנינו את תשומת-ליבם של יואב ורינת לדינאמיקה של הציפורים.
ושאלנו היתכן שהצפורים נמצאות שם "במיוחד בשבילנו", שיש להן "מסר" עבורנו?

רינת הגיבה: מה שאני אוהבת אצלן שהן לא עושות עניין. תוך שניות ספורות כל הסיפור מסתיים, כלא היה, והן עפות וממשיכות. אני מקנאה בציפור, שאינה מרגישה מותקפת ."לו הייתי ציפור…"

יואב לא הגיב.  נראה שעדיין אינו רואה את "הפלא", אלא נשאר עסוק בסיפור הפלא-פון. בשלב זה לא ראה , אלא את סיפור כאבו שלו.
חזרנו להקשיב לרינת, שנראתה כמדברת ליואב, מבלי לפנות אליו.
מה דעתך לשאול אותו, עודדנו אותה.
היא פנתה אליו ברכות, מצליחה, כאותן צפורים, להתעלם מ"סיפור הטלפון" ושואלת אותו לדעתו. שלושתינו, מצאנו את עצמנו, מקיפים את יואב במעגל תומך.
לאט לאט, עלו דמעות בעיניו.
אני יודע שהייתי יכול להתעלם, אני יודע ש"נתקעתי" שם עם סיפור הטלפון. זה חזק ממני. הראש אמר לי להרפות וכמו "הילד הרע" שנאחז, לא יכולתי לשחרר.
עזרנו לרינת להיות שם איתו, להקשיב, להכיל, להבין שלא היה זה נגדה, אלא קשור לחוויות מוקדמות של חייו, בהן הרגיש שרצונותיו אינם נחשבים, שלאיש לא איכפת.

כשהחזרנו את תשומת הלב לציפורים, כבר היה מסוגל יואב ואמר:  הן בוודאי רוצות לספר על האפשרות  להתרומם ולעוף ולהתפנות לעוד סיפורים.

תובנת הציפור

במדיטציה, בה סיימנו, לקול טפטוף המים מהמעיין וציוץ הצפורים,הובלנו את בני הזוג להוסיף בדמיון את היכולת להגביה עוף, כמעוף הצפור, לפרוץ את הגבולות ולהפתח למרחבים ולאפשרויות.

את העבודה המשותפת שלנו באותו יום סיימנו, בחדר הקליניקה שבמלון, בדיאלוג התכוונותי, סביב הנושא שעלה בטיול. עזרנו להם להשאר מכוונים וקשובים, כשמעוף הצפורים חוזר ומזכיר לנו ולהם את היכולת להגביה ראות. משם הדרך ליצירת סיפורים אלטרנטיבית נעשית אפשרית יותר.

סיפור הטלפון של רינת ויואב שהיה קשה רגשית, לצד הקושי הפיזי של ההליכה באותו יום, גם הוא הסתיים "בנווה-מדבר" של הקלה. הם חוו התפתחות וגדילה ביכולתם "לצאת מהסיפור" ולהתרחב  לסיפורים אחרים, ואף להגביה עוף, ולהתבונן מנקודת מבטה של הציפור.
נקודת המבט החדשה היתה מעבר לפגיעה ולעלבון, ביכולת לראות שהסיפור אינו נגדי ושהתוקפנות מקורה בכאב. ממקום זה ניתן היה לחזור לטבענו האמיתי, שאינו נוטר ונוקם, אלא מאפשר וזורם.

את שלושת ימי המסע סיימנו בנחל ערוגות בהליכה "למפל הנסתר".
השביל עובר בקניון צר בתוך מים.  בחרנו ללכת בדרך המשקיפה מעל.
כמו במצבי חיים – אפשר כך וגם כך – מלמעלה לא נרטבים, אך גם לא מרגישים את מגע המים.

כשהגענו אל המפל הנסתר, נפתחה ליואב ורינת דלת לעוד רמת-מודעות, שנסתרה מעיניהם קודם. הם הביטו, יחד איתנו, על המפל, שלפתע נגלה (זוכרים? –המפל הנסתר). הם ואנחנו הופתענו לשמוע את המילים שיצאו מפיו של יואב: "הייתי רוצה לשנות אותה, אבל זה לא כל-כך מצליח". "גם אני צריכה לעשות כמה שינויים עם עצמי", הדהדו המילים מפיה של רינת.
יכולנו ממש לשמוע את צליל "האסימון שנפל". הם נראו מאושרים.
זו היתה מעין חגיגה לשבת איתם שם, להרגיש את זרזיפי המים ולסיים בהעמקה במדיטציה ,לתוך התובנה, דרך תחושות הגוף. היתה זו מעין "מסיבת סיום", שבה דווקא הומעטו המילים והתחדדו החושים, שקלטו את צליל המים המרגיע, את השקט שמסביב ואת הנינוחות שהולכת ומתפשטת בגוף.
ש ק ט !

*לקריאת המאמר כולו – טיפול בטבע – טיפול זוגי ופרטני בטבע