המסע של דני – מסע אישי

דני (שם בדוי), מנכ"ל בכיר בהיי-טק, בסביבות גיל ה-40 נשוי פלוס שתיים, פנה לטיפול בגלל נטייה למצבי רוח דכאוניים,שהתגברו במיוחד בסופי שבוע והכבידו מאד על האוירה הזוגית ובבית בכלל. דני התלונן גם על איבוד עניין בעבודה, על חוסר חשק מיני, על שעמום בפעילויות המשפחתיות ועל האדישות שהוא מרגיש לילדים.

כששמע על האפשרות לצאת למסע מרוכז בטבע של מספר ימים, נראה מתלהב פתאום, הוא נהנה להרגיש שוב התלהבות, "חשק". דני היה בטיפול אישי בעבר, השתתף במספר סדנאות ונשמע נחוש שזה בדיוק מה שהוא זקוק לו – טיפול אינטנסיבי שמשלב כמה שעות הליכה ביום. הכנרת משכה אותו ,והוסיף, שגם הכיוון הרוחני.

לאחר תהליך של איבחון ויצירת קשר, שנמשך שלושה מפגשים בקליניקה, פנינו צפונה למסע של שלושה ימים.

נפגשנו עם דני בכנרת – בנקודת תצפית,שאיפשרה לנו להנות מן המראה המרהיב ביופיו, מראה פריסתה של הכנרת במימדיה המלאים -במלוא אורכה ורוחבה. עמדנו במרומו של הר המתנשא מעל כולם. הכנרת פרושה לפנינו בתהום הוויתה, מוקפת בהרי הגולן עליהם עמדנו , ובהרי הגליל מן העבר השני. היתה זו שעת שקיעה, שהתחלפה בדמדומים אדומים זהובים ולאחריהם בהדרגה השתלטה החשיכה. עמדנו נפעמים מהמרחב והיופי הפרושים שם במיוחד עבורנו, מתרגשים, חווים את פלא  הבריאה, שנראה כאילו קיים שם רק עבורנו. חשנו ברי מזל לעמוד מול היופי הזה ובו-זמנית חווינו את עצמנו כה קטנים מול העוצמה האדירה הזאת.

היתה זאת חוויה של מירקם מאוחד ומאחד בו זמנית. כאילו התבקש אז לאחוז ידיים. הגוף הרגיש מתרחב והנשימות העמוקות לתוך בית החזה הזרימו חיות ועוצמה. כאן התהוותה לראשונה  חוויית ה"ביחד" שתמשיך ותלווה אותנו לכל אורך המסע . אחיזת הידיים של שלושתינו התרחשה כמעט מאליה, ה"ביחד", שנראה לכאורה כמטשטש את גבולות הטיפול, בעצם חיזק אותם, כמו בא להגיד שאנחנו יחד באותה סירה. תחושה זו עמדה בצידה של תחושת הבטחון שהסירה מנווטת וקברניטיה מכירים היטב את הדרך ואת היעד אליו יש להגיע .

באותה נקודה שם למעלה, הנחנו את דני לראות את עצמו במבט "על הגובה", להיות ער לשנוי נקודת ההסתכלות. היה משהו פיזי בתחושת הגובה, שאיפשר להרחיק מבט אל האופק. שם גם

נתן דני ביטוי ליעד – לאן ירצה להגיע בסיום המסע?

שמענו אותו מבטא את רצונו למצוא סיפוק במה שהוא עושה.

כשישבנו אח"כ מתחת לעץ, לשיחה הטיפולית הראשונה, התמקדנו באנרגיה של השמש השוקעת. הנחנו לו לתת ביטוי לאותם דברים שהיה רוצה להשאיר מאחוריו ולתת להם לשקוע עם השמש ובמקביל – לנסח לעצמו את  ה"זריחה" שהיה רוצה.
היתה תחושה שנוצרת שפה משותפת לקראת המטרות והיעדים שלפנינו.

אנחנו צוללים לתוך התהליך

את הבוקר של היום השני התחלנו  בהליכה לאורך הירדן. הנהר מקודש לנוצרים ובו עוברים הצליינים תהליך של טהרה.האם מי הירדן ישמשו גם את דני במסעו כמקום לטהרה?

ישבנו יחד על האבנים הענקיות ורגלינו נוגעות במים, הנחנו את דני לתת לעצמו להרגיש את המים הזורמים ואת יכולתם לטהר – לשטוף את הפחדים והכאבים ואת כובד משקלם, וגם לשטוף את כל מה שנראה שיכול להפריע לתהליך הריפוי של המסע הזה.

הוא עמד שם מהורהר, "כעץ שתול על פלגי המים", ובהדרגה – נראה שקט יותר ויותר. דני התחיל לאסוף קליפות שנשרו מהעץ, אסף ושחרר והניח להם להיסחף  עם הזרם. בקול איטי ושקט אמר שהוא מניח עליהם את המשא הכבד, שאינו רוצה לשאתו יותר.

היה זה מעין משחק ילדות, שבו משיטים "סירות", אך היה זה גם מעין "תשליך" של פחדים ומשאות.

גם אנחנו הצטרפנו – כמטפלים – הצטרפנו למשחק וגם ל"תשליך" ושלחנו יחד עם דני את קליפות העץ  לשוט ולזרום עם המים. הצטרפנו, כשותפים לכאב האנושי. היה מרגש לראות את שלושת קליפות העץ, כמו ארבע סירות קטנות, שטות להן אט-אט במורד הנהר. ישבנו שם והתבוננו בשקט – איש בקליפתו. הנחנו את דני להיות ער לכל מה שעולה ולאפשר לתחושות, למחשבות, לרגשות לעלות ולהיות.

המשכנו להיות ממוקדים במטופל שלנו, שנראה כאילו מי הירדן הקדושים העניקו לו שקט.
מאוחר יותר, בשיחה, קיבלנו אישור לשקט שדני חווה.

מטפסים הכי גבוה

למחרת, עם אור ראשון, אנחנו כבר מעל הכנרת על הר הארבל, מצפים לזריחתה של השמש.  הופעתו של יום חדש. שעות הבוקר המוקדמות, האויר צונן וצח, שקט, ניתן לחוש באנרגיית ההתעוררות וההתחדשות. במדיטציה התכוונותית אנחנו מצטרפים להתעוררות הזו, כדי להעמיק את הקשב והריכוז בהתכוננות לקראת האור.

היתה זו הכנה לשלב הבא שיהיה במבצר ארבל. מבצר בן אלפיים, בו הסתתרו החשמונאים מפני צבאות רומי. המבצר נראה כאילו הוא חלק מן ההר. במהלך השנים הפך למקום התייחדות וריכוז למאות נזירים.
דני שאוהב ללכת ברגל ובעיקר אוהב את האתגר הפיזי (וגם אנחנו) תאר אח"כ את אותה שעה של הליכה רגלית כתחושה של ריחוף והתרגשות.
עם הגעתנו למבצר נוצרה כבר בשלות (אחרי הריחוף) להעמיק את החווייה המדיטטיבית, המתבוננת, הצופה, ערה וקשובה.

תהליך הטיפול בטבע מאפשר העמקה וההסתכלות פנימה. נעזרנו באיכויות של המקום (זוכרים? – מבצר ומקום התבודדות לנזירים) ובקשנו מדני למצוא לעצמו מקום שנראה לו מתאים להתייחדות ולהתבוננות פנימית. הגוף, העייף מן הטיפוס ורווי ההתרגשות מן הזריחה ומנהר הירדן, מצא לעצמו די מהר את הפינה לשבת בה. אנחנו, ששמרנו על מרחק בטווח ראייה ושמיעה, הופתענו לשמוע , אחרי מספר דקות, קול של בכי. ראינו את הפרץ שנפרץ ועולה ובחרנו שלא להתערב, כדי לאפשר לו להיות בדיוק כפי שהוא. ידענו שבסיומו של הנחשול תהיה הקלה.

אח"כ סיפר ששנים לא בכה. כששאלנו אותו מה הוא מרגיש בגוף, הוא הצביע על הלב ודיבר על כאב חזק בחזה. (לאחרונה אף ערך בדיקות ששללו ממצאים פתולוגיים). לראשונה סיפר עכשיו על קשר אהבה, שהוא מקיים מחוץ לנישואין, קשר של מספר שנים, שראשו מנחה אותו לסיימו, אך לבו אינו מאפשר.
"אני לא יכול יותר לעמוד בזה. אני חייב להחליט" מירר בבכי. החזרנו את תשומת-הלב אל הלב. בהדרגה נרגע הבכי וניתן ביטוי במילים לרגשות האשם כלפי אשתו, כלפי הילדים ואפילו כלפי הוריו, שראו באשתו בת שלהם.

מסעותינו שלנו בטבע לימדו אותנו שדווקא העדר חשיבה, שדווקא שחרור הרצון למצוא פתרון, דווקא הם מאפשרים. לכן בחרנו בשלב זה לעצור את השיחה ולהתחיל לרדת חזרה. הנחנו את דני להפנות את תשומת הלב לשביל עליו הוא פוסע, לפריחה שלצידי השביל, לציוץ הצפורים, ללכת ולהקשיב.
צעדנו מאחוריו.

לקראת סיומה של הירידה, כאילו "נפתח" השביל. היה שם בית, שדייריו התערבו ב"עיצובו" של השטח סביב.אי אפשר היה שלא לעצור שם ולהבונן.
השתמשנו במה שהופיע בפנינו. תוך שאנחנו, שלושתינו, מפנים את המבט לכיוון הבית, עלתה, כאילו מאליה, השאלה ששאלנו את דני: מי מחכה לך שם בבית?  לא היה צריך לדמיין. הבית היה שם… והוא ראה….
את מי? – שאלנו.
הופתענו מהתשובה – הוא שתק לרגע ואמר: את אשתי ואת הילדים שלי.

שוב עלו דמעות. הן היו שונות מהבכי של קודם. ההוא כאילו שטף את שהתבהר עכשיו. הדמעות של עכשיו התלוו, בעוד רגע, בצחוק.

השיחה שאח"כ היתה בחדר הקליניקה שבמלון. עלה סיפור הנישואים של הוריו, שמשפטים כמו: אני נשארת איתך רק בגלל הילדים, הדהדו בחלל הבית של ילדותו.
נראה היה לדני, שמשך שנים לא נפרד – לא מאשתו ולא מאהובתו, כהמשך לסאגה המשפחתית שבה גדל.

הוא היה זה שהציע שנזמין ליום האחרון של המסע את אשתו וילדיו. תיכננו יחד איתו טקס של בחירה והתחייבות מחדש. ערכנו את הטקס באותו נהר, בסמוך לאותן אבנים גדולות והפעם הצטרפו גם אשתו וילדיו ל"השטת הסירות", ואלה לא נשאו עמן עכשיו את המיותר, אלא את המחוייבות והחזון.

את המסע כולו סיכם דני בשתי מילים, שמשמעותן כפולה: "חזרה הביתה".

* לקריאת המאמר כולו- טיפול בטבע – טיפול זוגי ופרטני בטבע